• 70 • תודעה, לא זו המדעית, אלא הפואטית . מקצתנו זוכרים את הפלא הזה : המחשבה החלומית על היכולת להתרומם . להגביה עוף . לראות הכול ממרומים . להתרחק מההמולה כשצריך, אל החושך, אל השקט של הלילה . האורות קטנים ומתרחקים . כמה יקר לעוף . כפליים מריצה . כמה אנרגיה נדרשת לשם כך . כמה מאתגר לצאת כל לילה ולחפש מזון שמשקלו כמשקל גופך . כמה דקיקות עצמות הכנפיים, כמה שבירות למגע . כמה מרחב דרוש לפרישת כנף למלוא גודלה . שטח הפנים הרב ביחס לגוף גובה מחיר כבד — איבוד חום הגוף . גם הלב חייב להיות ענקי כדי לעוף, וצריך לראות, לשמוע, להגיב . כל אלה עובדות, אבל גם סמלים של קיום המְדַברים אל האדם . מעטים יכולים לעוף, אולי כמו המעטים הקוראים וכותבים שירה . נדמה לנו שאנו מוקפים מעופפים, אבל האמת המרה היא שרובנו יונקים כבדים, מסתפקים בשני ממדים, מדשדשים על האדמה, במים הרדודים . לעתים רחוקות אנו מרימים ראש להביט מעלה, או מטה אל מעמקי הים . מגדלים צאצאים על אדמה כבדה וקשה . אצל עטלפים מגיע לילה אחד שבו הגור הצעיר נדרש לתעופה ראשונה, מסוכנת מפאת גובהה, ואסור לו לטעות . בלילה כזה חלקם מצליחים לפרוש כנפיים, להימתח, ל...
אל הספר