פתח דבר — פרדריק מֵטֵזוֹ

22 בֶּרט מצאה זמן לשבת איתי ולספר לי את קורות חייה המרתקים, שהחלו לפני כ- 90 שנה, אף שאותות הזמן אך בקושי ניכרים בה, היא עודנה מלאת חיות ופניה מאירות . היא לא שכחה ולו תאריך אחד, ולו שם אחד, ולו מקום אחד . בכל אחת מפגישותינו הרבות בפרק זמן של יותר משנה וחצי נהגה בֶּרט לשבת על הספה שלה, ואני על הכורסה . ממעמקי הכורסה הנוחה — גבי אל המרפסת, לידי ספל קפה לצד בקבוק המים המוגזים שלי, חטיפים ועוגיות סַבּלֶה ( sablés ) מעולות תוצרת בית, שנכדיה מכנים "פתי בֶּרט" ( על משקל פתי בר ) — יצאתי למסע ארוך . בחברתה פסעתי בעולמות שהיו ואינם עוד : ישראל של תקופת החלוצים בשנות החמישים, חבל סָבוּאָה הכפרי של שנות הארבעים, רובעי הפועלים הסואנים של העיר ליוֹן של שנות השלושים, העיירה היהודית בפולין של ראשית המאה העשרים, שנעלמה בשואה . היא הרבתה לדבר, צחקה לא מעט וקצת בכתה . חייה הם גם לקח לחיים . אלא שתחילה לא האמינה בֶּרט בתועלת שתצמח מפרסום הספר : "מי כבר יתעניין ? את סיפור חיי אפשר לכתוב על דף בגודל בול ! " אמרה לי כשדיברנו בפעם הראשונה על אוטוביוגרפיה . לי ולמוציאה לאור פָּלוֹמה גרוֹסי ( Paloma Grossi ) ...  אל הספר