186 ראה את המתרחש אך חשב שאנחנו עוברים דירה ולכן לא התערב . היא התייעצה איתי מה עליה לעשות . אמרתי שאוותר על הנסיעה ואחזור מיד לוונציה, אבל היא לא הסכימה, והחליטה בסוף השיחה שתיסע עם הילדים לליבוֹרנוֹ, להורי ולהוריה, עד שאחזור . כך או כך, לא היו בבית אפילו תנאים מינימליים לגור בו . כל אושרי נמוג בן רגע, ותחת זאת התמלאתי כאב וייאוש . כיצד אוכל שוב להתחיל מחדש ? פעם הרסו הגרמנים את ביתי, ועכשיו הגנבים . לפני העלייה לאונייה כתבתי מכתב לפאנוֹ ובו ביקשתי את עזרת הקהילה לבנות מחדש את הבית . אם הדבר לא יתאפשר, החלטתי שנעבור עם בני המשפחה לארץ-ישראל וכך נגשים את השאיפה שפיעמה בנו שנים רבות . יצאתי לדרך אחוז מועקה עזה, ובשלושת הימים הארוכים של ההפלגה יכלה מחשבתי להתמקד אך ורק במשפחתי, בביתי ובעתידנו . מי שבאותם הימים ניחם אותי היה קברניט האונייה . כשראה שברשימת הנוסעים רשום השם טוֹאָף, שלח מישהו לשאול אותי אם אני בנו של פרופ' טוֹאָף, המורה לשפה וספרות בבית הספר לימאים בליבוֹרנוֹ . כשעניתי בחיוב, שאכן אני בנו של פרופ' טוֹאָף, דאג שיוענק לי יחס מיוחד . הייתי אוכל איתו באולם הקצינים, ויכולתי להישא...
אל הספר