חלק א, פרק שביעי : תורה מן השמים 155 אמונתנו היא הקובעת . הדיון הוא על התכלית המוסרית והמעשית של האדם, המבדילה אותו משאר בעלי החיים . הפילוסוף השיב כי ייעודו של האדם הוא לדבוק בשכל הפועל, תוך שלמות מידותיו ומעלותיו המוסריות . על כך ר׳ דוד אינו חולק אלא מוסיף ומקשה, הרי ידוע שהאדם 15 והרי רבים הם הקשיים המונעים נברא רק עם שכל בכוח ועליו להוציאו אל הפועל, ממנו להגיע אל תכליתו ; טענה זו העלה רס״ג בתחילת ״ספר אמונות ודעות״, כששאל 16 חלק אם התורה כל כך הגיונית לשם מה היה צורך לתת אותה בהתגלות בסיני ? מתשובותיו מופיעות כאן בדברי ר׳ דוד, שאינו מזכיר את רס״ג בשמו . היכן יוכל אפוא האדם לקבל הדרכה מסודרת ומובנת, שתוכל להדריך אותו לייעודו ? לפילוסוף אין פתרון מסודר המתאים לבעיות אלה . לפיכך ר׳ דוד מלמד אותו את פתרונה של היהדות – תורה מן השמים . כך הוא ממשיך ומוריד את הוויכוח עם הפילוסוף לפרטים הקטנים, ורוצה לשמוע מהפילוסוף הגדרה מעשית וברורה, ולא רק ״בדה לך דת״ . בירידתו לפרטים הוא רומז לכל הקשיים הקיימים בהנחָיה של ״בדה לך דת״, ומראה שהנְחיה זו אולי יכולה להוות הדרכה ליחיד, אך בוודאי שלא לעם . א...
אל הספר