162 פרק שביעי לעולם נישאר הילדים של הורינו, גם אם הם הלכו כבר לעולמם . אנחנו נושאים בתוכנו לעולמי עולמים את הילד הפנימי שאהב, שהיה תלוי, שקיווה שהוריו הם לפחות בני אלים ; הילד או הילדה שנפגעו, שנשרטו, שהוזנחו, שלא שכחו ולעיתים גם לא סלחו . גדלנו והפכנו לאנשים בעלי משפחות . יש לנו ילדים משלנו . גם הם גדלו ובגרו ועזבו את הבית והקימו משפחות משלהם . האם אנחנו, ולימים גם הם, חכמים ובעלי ניסיון כדי שנוכל להעניק להם איכות הורית שאולי ראינו בביתנו ? ואולי לא ? הרי העולם השתנה . מה נכון ? מה לא טוב ? האם עלינו לשנות את תפיסתנו ההורית ? ובעיקר כלפי ילדינו הבוגרים ? דבר אחד ברור : ילדים בוגרים מבקשים מאיתנו הורות אחרת, בוגרת, מעורבת, אך לא מתערבת . על אהבה וגבולות ילדינו הקטנים מסתכלים עלינו מלמטה למעלה — אנחנו גדולים, אנחנו יודעים, אנחנו מגוננים, מאכילים, משקים, מעניקים את כל מה שצריך ( או לא ) , מחבקים, אוהבים, תומכים, מתפעלים — או לא . אנחנו הבוסים, המנהיגים, אלו שקובעים . הילדים שלנו כמהים לתשומת ליבנו . התלות שבהם בנו היא גורלית, בקטנותם חייהם תלויים בנו, ובהמשך, חייהם הפסיכולוגיים מושפעים מ...
אל הספר