כתבי יד 501 הקאתי והנשימה שלי התערבבה בקיא הזה, שתיתי אותו, משום שהייתי רעב, אחרי שלשוים [ צ"ל שלושים ] שעות של קרב . ציפורים עברו בלהק מעלי וראיתי אותן נוסעות לכל המקומות . איזו קנאה אדוני, כבר לא ידעתי מה היה אבק, או אבנים, ומה היו אנשים . רובם כבר מתו . לא יכולתי יותר לראות את שני העורבים, צעקתי קיש קיש, לא ברחו . אני אירה בכם, הם רק קירקרו . . . חלד אמרו קולות וההד ענה מכל האברים היינו בעמק, בתוך הרים מסולעים נוראי מבט, השמש חיממה בעוז שלפני השקיעה . היה אדום בכל . לקחתי את הרובה ויריתי בעורב, החטיתי, עוד אחת והחטיתי שוב, העורב צחק . קר קר קר . . . אכל את העיניים של חנוך, רציתי לבכות על העינים שלו שראו אותי עוד כשהיינו ילדים ושיחקנו בשכונה והוא היה מלך הרוגטקות . פעם אמר לי למוות מתרגלים כמו לאבטיח . לא יודע למה אמר לי דווקא שבוע לפני שנהרג . פעם שכב במיטה, באה אחת מהקיבוץ, נערה צעירה ושכב איתה . אנחנו לא חשבנו אז על דברים כאלה . עוד פעם הוציא תמונה מכיסו . היינו כולנו מצולמים בתמונה לפני שיצאנו למבצע . כולנו, כל המחלקה . כל הפגרים שעוד היו בחיים לפני הקרבות ששם נהרגו כבר רובם, ורק...
אל הספר