פרק שביעי - הקשר הגרמני

238 פרק שביעי הוא ברח משם — מזל שלא היתה משטרה [ . . . ] עד עכשיו אני רוצה 1 להקיא, המכות עדיין קצת כואבות . איור 61 : מתוך מכתב לנגה אשל, 6 בפברואר 1951 קניוק שואל את עצמו, במכתבו לנגה, מנַיין מצא את הכוח להרביץ לבחור האנטישמי, ומדוע היה כל כך טיפש שלא לעצור בעד עצמו . "לו שמעת את השיחה עם הנאצי היית קוברת את עצמך באדמה", הוא כותב לה . זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראה נאצי, והזעזוע שחווה, שנים אחדות אחרי שסייע לניצולי שואה לעלות לישראל, היה בלתי נסבל . התגובה האלימה של קניוק נבעה מהרצון להציב את היהודי כבעל גוף, כלוחם, כחזק אל מול הגרמני — כדבר שהוא היפוכו הגמור של היהודי ניצול השואה, של הרזון והחולשה של מי שחיו במחנות וצוירו אז, בשנות החמישים בישראל, כמי שהלכו "כצאן לטבח" . שנאתו של קניוק לגרמני הייתה קשורה גם לאופן שבו דימה קניוק לעצמו את היהודי הלוחם : תיאור המריבה והעימות בין השניים הופך כאן לתיאור מייצג — כיצד היהודי הישראלי כבר אינו שותק, כיצד הוא מסוגל להגן על עצמו מפני הצורר הנאצי, כיצד היהודי הישראלי יכול להיות גם הוא אלים . כעבור ארבעים שנה נפרסת תמונה שנייה : שנות התשעים של המ...  אל הספר