דפוק וזרוק בניו יורק

222 פרק שישי עצמו, שלא הבנת אותו כי לא האמנת שמישהו מסוגל לאהוב אותך בשביל מי שאתה באמת, רע וטוב, שלא האמנת שהוא זקוק לך ואוהב אותך ונתן לך, היחידי בעולם, לצייר אותו כמות שהוא . [ . . . ] אתה רוצה להיות כמו כולם אבל אתה אחר . אתה לא אשם בזה . למה אתה מנסה להיות כמו כולם כשאתה לא מסוגל לזה ? זה מעצבן . הלקאה עצמית ; אתה אפילו אוהב להיות כל-כך לא צודק . [ . . . ] אתה מתפאר באיך היית חייל, ולא בציורים שלך . חנוך ועובד תמיד אומרים שאז מה אם לחמת במלחמה ? יש מיליונים שלחמו ונפצעו במלחמות, אבל איך למדת לצייר ? פעם סיפרת מה באמת היתה הדרך ? אתה באמת בוהמיין אמיתי, מפני שבניגוד לכולנו כאן לא מרדת בהורים, בבורגנות, כי באת מארץ מורדת . אני לא אהיה עוד חלק מהלגיטימציה לעצב שלך ; לשדים שטווים לך אגדות בציורים . ( חיים על נייר זכוכית, עמ' 244 - 247 ) אם נפרק את המונולוג הארוך של לי, נוכל לראות כי קניוק שם בפי אשתו לשעבר כתב אשמה כבד במיוחד . אומנם היא מודה שהוא חדור פחדים, ואף סובל מפחד להיות לבד, אבל איננה מוכנה לסלוח לו על כל מה שעשה ועל שבגד בה ובחבריו . היא מציירת אותו כאדם שעסוק בעיקר בעצמו, א...  אל הספר