56 פרק ראשון וגם אם היא נמצאת בזיכרון, היא מביאה לידי אי-יכולת אינהרנטית לספר או להבין את הטראומה . אגמבן, למשל, ציין ש"בשלב מסוים התברר שהעדות 46 ואילו ליוטר דן בסוגיית האמינות, מכילה כחלק הכרחי שלה לקונה, היעדר", שנקשרת לבעיית המיקום והפרספקטיבה : "או שלא הייתם שם, ואינכם יכולים לתת עדות ; או שהייתם שם, ולפיכך לא יכולתם לראות הכול, ואינכם יכולים 47 בעבודתה על שואה לקלוד לנצמן, פלמן טוענת לתת עדות בנוגע להכול" . שהסרט "מגולל היסטוריה שאין להעיד אליה, ובה בעת מדגים את כוחה 48 לקונות, של האמנות ללכוד את המציאות ובכך גם מאפשר את העדות" . 49 הופכות את העדות מאקט ספציפי דילמות והיסטוריה "החומקת מתפיסה" למצב מתמשך, שכן כל ניסיון לספר את הדברים מביא לניסיון נוסף לספר את הדברים . במילותיה של פלמן, זהו מצב של "אי האפשרות ההיסטורית להיות עד, ובה-בעת גם [ . . . ] אי האפשרות ההיסטורית לברוח מגורל העד ומהחובה להיעשות עד", 50 כמו אצל קניוק, אשר כתב את מלחמת 1948 במהלך יותר משישים שנה, וזיכרונו המשיך להתעצב . בהקשר הזה אני אוהבת את השימוש במונח "היעשות עד" ( becoming witness ) , שנכרך במודל ה"היעשות...
אל הספר