מ ה ה ח מ י ץ ב ו ב ר ב ת פ י ס ת ה ז י ק ה ה ד י א ל וגי ת ב ס פ ר ' א נ י ו א ת ה ' 105 היא אינה חלק מסדרו של עולם . התשתית היסודית של העולם מגיחה ברגעים מסוימים, אבל האדם אינו מתנסה בה כחלק משגרת חייו . זאת ועוד, הראשוניות האונטולוגית של הזיקה משמעה שזיקת אני-אתה קודמת ליחידות של האני : "אב-דיבר ראשון אמנם מתחלק לאני ואתה, אבל לא בא לעולם מצימודם, הוא 3 לפני מתן-האני" . קדימות זו פירושה שהדיאלוג אינו רפלקטיבי, משום שרפלקטיביות מניחה את ראשוניות האני במובן כפול : כיש הפועל בעולם וכמושא לרפלקסיה . מבחינה אונטולוגית הרפלקטיביות של האדם מבטאת את עובדת היסוד, שלפיה האני השופט, המתבונן בעצמו ובזולת הוא ראשוני, והיחס שבינו לזולת הוא היררכי . היררכיה זו מלמדת כי האני פונה אל הזולת המצוי 'שם', מעבר לו, בדיוק כשם שהזולת פונה אל עבר האני . הזיקה היא חציית מרחק הדדית שלעולם אינה מתמצית, שכן המרחק מבטא את מכלול ההבדלים המבדלים בין האני לזולת . כדי למנוע מצב זה, ההולם יותר את ניסיוננו הממשי, בובר טוען כי הזיקה הדיאלוגית אינה רפלקטיבית . לפיכך היא אינה מכילה תוכן ; היא התרחשות, חוויית ראשית הפורצת...
אל הספר