233׀ " לכמה מו לדת זקו ק האד ם" תו מוזיקלי יהדהד בנשמת הקורא עם איזכור הקן, שירת הציפור, המִקסמים שמזכירים את הבית הישן, את מקום המגורים הראשון . אולם כדי להשוות במלוא העדינות בין הבית והקן, האם לא צריך לאבד תחילה את בית האושר ? יש איזו אנחת צער בשיר הזה שכולו רכות . אם שבים לבית הישן כמו ששבים לקן, זה משום שהזיכרונות הם חלומות, זה משום שבית העבר הפך לדימוי גדול, הדימוי הגדול של אינטימיות אבודה ( בשלאר [ 1957 ] ,2020 עמ' 158 ) . השיבה לבית הפרטי כמו זו אל מחוז החפץ הדתי או הלאומי ימשיכו להתקיים בדמיון וביצירה, מתוך געגוע ובתוך מרחב ביניים של ממשות, של זמן ושל מרחב, כפי שתיאר ינקלביץ' : אדם יכול לנוע במרחב, ללכת ולחזור, לנוע מנקודה לנקודה, אם כי אי אפשר להיות בשני מקומות ברגע אחד, חוסר היכולת הזאת מבטא את המקום שלנו ביחס לזמן, אי אפשר להיות בהווה ובעבר בו זמנית . החזרה הכרונולוגית היא בלתי אפשרית . ועם זאת, יש הסתבכות של זמן ומרחב, הזמניות שמקיפה את הכל מחלחלת לתנועה עצמה, ויחד הן מסבכות גם את היכולת של התנועה בחזרה במרחב . המעבר מנקודה א לנקודה ב' הוא הפיך, אך הזמן הנחוץ להגיע למטרה ול...
אל הספר