ג ע ג וע ל א ומ י או ד תי׀ 325 חַיֵּי נְשָׁמוֹת — אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר דְרוֹר אַבְקַת עֲפָרֵךְ, וְנֹפֶת צוּף — נְהָרָיִךְ ! יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ, בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז, וּבִמְקוֹם כְּרוּבַיִךְ אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי חֲדָרָיִךְ ! [ . . . ] ר' יהודה הלוי, צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי, אצל שירמן ,1959 ב', עמ' 486 - 487 . ר' יהודה הלוי ביקש לכאורה לממש את געגועיו . בשיר הוא מדמיין עצמו הולך במרחבי הארץ . בגעגועיו ביקש להחיות את החושים, לשאוף את בשׂמיה של הארץ ולטעום את מימיה . המשורר טעון בגעגועיו המיתיים של משה . הוא ניצב כמוהו מול ההרים במדבר, הַר הָעֲבָרִים והֹר ההר, שבהם טמונים אהרן ומשה, "שְׁנֵי אוֹרִים גְּדוֹלִים", שלא זכו להגיע אל הארץ . ר' יהודה הלוי מצייר חוויה חושית חיה וממשית, אך גם מנכיח את החורבן וההיעדר וכמו מבקש לגעת בו . נראה שכמשה הוא משלים עם ההיעדר וחי את הגעגוע . הוא מסתובב במרחב מדומיין בשיר, מרחב שאין בו ארון קודש או כרובים ( שעל פי המסורת נוכחותם הממשית בקודש הקודשים סימלה את הימצאותה המופשט...
אל הספר