413׀ " לכמ ה מו לדת ז קו ק הא ד ם" במרחק מהמקום, וברווח התמידי והבלתי ניתן לגישור שבין הגעגוע למושא הגעגועים" ( חכם תשע"ו, עמ' 171 ) . העדפתו של היסוד הרוחני והמופשט על פני ממשות פיזית מוכרת גם מן הפרשנות למגילת שיר השירים, הפעם ביחס לשלוש השבועות הנזכרות בה והנקשרות גם הן בגלות ובגעגוע : "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ, בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה : אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" ( שיר השירים ב, ז ) . הפרשנות המסורתית לפסוק התיקה את המשמעויות הקונקרטיות מתיאור קשרים שבין אישה לגבר לקשר שבין העם ואלוהיו . הגם שלאורך הדורות נסבה מחלוקת ביחס למגמה המבקשת לשוב לארץ ( אסולין, תשס"ז ; 2017 ) אפשר להצביע על הפרשנות שביקשה להבין את הוראתו של הפסוק הנזכר כאן באופן הבא : לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ ( תלמוד בבלי, מסכת כתובות קיא, שיר השירים רבה, ב, ז ; א ; רביצקי, 1993 ) . פרשנות שכזו פעלה מאות בשנים בשירות ההימנעות מן הפעולה הממשית מתוך הצדקת הישיבה בגולה כמו גם של חיי נדודים המנכיחים, לדברי פדיה, חוויה של חוסר שייכות ...
אל הספר