געגו ע ב יצ יר ה׀ 195 בשיר, בינות הגעגועים העוטפים את הכול מאירה תמונה המתבהרת בשורותיו המרכזיות של השיר . כאן מתמזגות שתי תמונות : באחת, איש מניח מכתב לאהובתו מתחת דלת נעולה ובשנייה, הוא שב ביום המחרת לראות שהמכתב מאיר, עדיין, בפס לבן מתחת לדלת . האיש חוזר פעם ועוד פעמיים, והמכתב עודנו שם . המכתב מצפה, כמו בעליו, שמישהי תאסוף אותו . ואף שאין רמז בשיר להתממשות מפגש בין האיש לאהובתו, ואף שרק הבזֵק בהיר מאיר זיכרון תשוקה של פס לבוש תחתון לבן של האישה שאותה אהב, התחושה הנותרת איננה של חסר, אלא דווקא של מלאות ; של געגוע שבו נמהלים חורבן אך גם נחמה . הערגה אל נפש אהובה הוא מופע של געגוע אשר בו הכמיהה אל העצמי, מגן העדן האבוד של הילדות ( המופיעה תחילה כגעגוע אל אובייקט אהוב, האֵם של ראשית החיים ) , מתגלגלת בהמשך אל האהובה או האהוב . יהא מושא הגעגוע אשר יהא, קיומו בעולם הנפשי נובע מהיעדרו בממשות . על כן שיר שמבטא געגועים יבטא חֶסֶר שלא יוכל להתממש אך בו גם תישמר התשוקה לחיים . כדי להדגים את הרעיון הזה בחרתי להביא שלושה משיריו של אורי צבי גרינברג ( אצ"ג ) שבהם נדמה שהגעגוע אל נוף הילדות ואל הא...
אל הספר