ב נ י א נ ו ש ב נ י א ל מ ו ו ת : ל ו ק ר ט י ו ס ע ל ה מ ו ו ת ו ע ל ק ו ל ו ש ל ה ט ב ע 119 החיים, לגרש את המוות, לנטרל את הדברים החשובים ביותר ולהתעלות מעל חוסר האונים ומעל השפלות של הזמן עצמו ; אולי יש דרך לייצר בחיים האנושיים עצמם אנלוגיה כלשהי לשלמות הנצחית של האל . ומעל הכול, אולי יש דרך לא להיות נתונה לחסדי המחשבה על המוות . נראה שעל הפילוסופיה שלה להיות מסוגלת למצוא פתרון לבעיה הזאת . לפי התיאור של לוקרטיוס אהבו אבות אבותינו את החיים . הם נפרדו בעצבות מ'יְצוּעָם הָרָפוּד בְּעָלִים' והתבוננו בפרדה הזאת מתוך פחד גדול ( ה : 993 - 998 ) . האהבה לחיים, טוען לוקרטיוס, טבעית לכל הישויות החיות, ועל כן לא ברצון הולכות החיות אל מותן . אולם להבדיל מניקידיון בני האדם הקדומים לא עצרו להרהר בסופיותם . לא היו להם תהיות בנוגע לשבריריותם, והם לא היו מיוסרים מעצם ידיעת 'תמותת החיים' . לאלים האפיקוראיים מנגד יש כושר התבוננות, אך הם אינם שבריריים ; הם מהרהרים על היקום, אך אין בהם פחד, חרדה ודאגה . בתווך נמצאים בני האדם, הישויות היחידות שהן גם שבריריות וגם מהרהרות, שחוות את החיים כשהן נתונות בציפו...
אל הספר