מסורת זו את מסורת הכתיבה במחרוזות הכתובות כל אחת בחריזה עצמית מתחלפת ( חריזה סטרופית ) , כפי שהיא אכן נודעה בתולדות השירה העברית החורזת מקדמת דנא . תרבות השיר הערבית לעומת זאת התכתבה עם ההליכה המונוטונית של השיירה במדבר . באופן כזה גם שורות השיר עוצבו בבתים הנחרזים זה בזה באופן המבריח את השיר כולו בחרוז מונוטוני אחד . ריבי"ם היה מוכן להשתלב בחלק מהמסורת הפואטית הערבית, אבל לאו דווקא באופן מלא . כך הוא קיבל עליו התאמה מסוימת של המשקל הערבי הכמותי, אבל לאו דווקא את החרוז המונוטוני של השיר הארוך . את זאת הוא עשה למשל בסליחה 'אלי לך אנוה' : אֵלּי לְךָ אַנְוֶה / אֶצְמָא וְאֶתְאַוֶּה / אֶכְרַע בְְּלֵב דִָּוֶה / אֶקַּוֹד וְאֶשְׁתִַּחֲוֶה ( קל 1 – 2 ) הסליחה כתובה במתכונת של הטור המרובע הידוע מכבר במסורת השיר העברי מאז ימיו של ראשון הפייטנים הידועים בשמם, יוסי בו יוסי ( חי לפני הכיבוש הערבי בארץ ישראל ) . על גבי הטור המרובע הטיל ריבי"ם את המשקל הערבי הכמותי הידוע בכינויו המתפשט ( בְַּסּיט בערבית ) . את כל ארבעת צירופי - ◡ - - ◡ המשקלים ( 'העמודים' ) הידועים מהבית של השירה הערבית ( - - ארבע פעמ...
אל הספר