מהפרצופים מוכרים לי מאוד וחלקם פחות . כמה דקות אחרי שמונה קרן פותחת : "שלום לכולם, תודה שהצטרפתם אלינו היום . צפוי לנו מפגש מעניין מאוד . שירה תפתח בכמה מילים אישיות, ולאחר מכן נשמע ממספר מרפאות בעיסוק סיפורי הצלחה, ובתקווה נגיע גם לדבר על חלק מהדילמות . אני שמה עכשיו על שקט את כולם כדי שיהיו לנו כמה שפחות הפרעות . שירה, בבקשה" . "תודה, קרן . שלום לכולן . כשקרן הציעה שכדאי שנקדיש את המפגש שלנו ללמידה מהצלחות, זה היה בדיוק ביום שבו סהר, ידיד קרוב שלי שיש לו הרבה פעמים תובנות ממש מעניינות, שאל אותי איך זה שכאשר שואלים אותי לשלומי אני בדרך כלל נוטה לדבר על מה קשה, על מה אני עוד צריכה לעבוד, ופחות מצליחה לחגוג את מה שכבר השתפר . זה מעניין כי כאשר שואלים אותי את זה מכרים, אנשים שאני מרגישה פחות בנוח איתם, אנשים בעבודה או אנשים שנתקלו בי באמצעי התקשורת, אני בדרך כלל אומרת משהו לא מחייב, כמו 'בהחלט יש שיפור, אבל עוד יש לי דרך', אבל עם הקרובים אליי ביותר אני לא מציינת את מה שמשתפר, אלא מדברת בעיקר על מה שעוד קשה וחסר", אני מתבוננת על המסך, מתמקדת בעיניים של נעמה ונטע . אני מניחה שהן יודעות על ...
אל הספר