פתאום את המכל שבידי . "שאהיה לי בריאה", אני מחייכת אליו ומושכת בכתפיי . אני מגיעה להרקדה בהרצליה, ובדרך החוצה מהאוטו מתבוננת בלי משים אל מדבקות התזכורת שעל הטלפון . בולטת לי לעין המדבקה האחרונה שהוספתי, מדבקה צהובה ועליה כתבתי בגדול "קרן" ובקטן יותר ציינתי בסוגריים "מנעמה" . אומנם כבר מעט אחרי שמונה בערב, אבל זו נראית לי עדיין שעה סבירה ליצור איתה קשר, אז אני משתהה עוד רגע באוטו וכותבת לה : "היי, קרן, זו שירה ילון-חיימוביץ . אני יודעת שנעמה דיברה איתך לגבי הרעיון שלנו בנוגע לפורום ייעודי בנושא פוסט קורונה . אודה לך אם תחזרי אליי" . זהו, שלחתי . עמוק בפנים אני לא בטוחה אם אני מקווה שקרן תסכים או מקווה שתתחרט ותאמר שלא מתאים לה אחרי שנדבר, אבל אני יודעת שהרעיון כבר השתרש לי שם בפנים וממש חשוב לי שזה יקרה, ולא נראה שאצליח להימנע מלפחות לנסות לקדם את היוזמה . אני ממשיכה להרהר בכך כשצועדת בשביל מהחניה אל הכניסה למתחם שבו מתקיימת ההרקדה . מבעד לשער הפתוח קורצים האורות בכניסה לאולם הספורט שבו מתקיימת ההרקדה, רחבת אבנים משתלבות אפורות מסתיימת בשלוש מדרגות המובילות לכניסה אליו . בפתח יושבת נערה...
אל הספר