"וואלה, יש בזה משהו", אני משתהה לרגע, "רק שזה היה לפני הקורונה ואז לא חששתי להיות במקומות עם הרבה אנשים . בכל מקרה אנחנו כאן ונכנסים, יהיה בסדר", אני משחילה את כף ידי לכף ידו של דני, "שמחה שהצלחת להגיע למרות השעה המוקדמת" . אנחנו צועדים ביחד מהחניה לכיוון הכניסה לאתר, חוצים את הכביש הקטן שבין החניה לשער הכניסה ומגיעים לשביל רחב של כורכר כבוש . השמיים מעלינו מתחברים בגוונים של כחול אל הים שמציץ מעבר למצוק, ואני כבר מרגישה יותר טוב . ים תמיד מרחיב את הנפש ופותח את הנשימה . בפגישה עם טלי השבוע דיברנו על כך שאולי אני צריכה לנסות למצוא דרך להגיע לפחות פעם בשבוע לחוף הים, לעשות הליכות או אפילו סתם לשבת במכונית על המצוק . שלט קטן שעליו נכתב "לאירוע" מכוון אותנו ימינה, מרחיק אותנו מהמצוק ומהים . "נחזור אחר כך לים, טוב ? " אני אומרת לדני . "בטח . רק בואי נראה איפה זה כי ביקשו להגיע בזמן" . השלט מוביל אותנו למה שנראה כמו שביל עוקף, גם הוא מכורכר כבוש אך צר יותר מהדרך הראשית שבה צעדנו בכניסה לאתר . אנחנו מתקדמים לכיוון קבוצת אנשים . נדמה לי שאני מזהה מרחוק את עינת . ואכן, דמות בשמלת כתפיות שחורה ...
אל הספר