861׀ ורד פלדמן ואגואיסטי "אבא, בוא לקחת אותי", או : "אבא, אני צריכה מאה שקל" — ולכן העדפתי כנראה לדחות את הקץ ( ואת הבדיקה ) , משום שהמחשבה שהיא תצא שלילית החריבה כל פיסה של תקווה אצלי לחיים אחרים . העדפתי לשמור על הספק . אבל בימים ההם אמי הלכה ונחלשה מאוד . כל יום היה כמו טיפוס על הר מבחינתה, וקובי מצדו לא ויתר . כשהעזתי להגיד "כן" שקט וממולמל, הוא מיד תיאם בדיקת אבהות, לתאריך האפשרי המוקדם ביותר : יום ראשון בבוקר . באותו יום ראשון התעוררנו כמדי בוקר, אני ואמא, בחדר בית החולים . הכנתי לעצמי קפה נמס דלוח עם חלב עמיד . היא כבר לא יכלה להכניס לגופה מזון או נוזלים, אך היתה משתעשעת ומבקשת ממני כוס מים רותחים שאותה היתה מקרבת לאף . רק משאיפת האדים היה עולה על פניה חיוך רחב . אבל לבוקר הזה היה ריח אחר . ריח שאי-אפשר לתאר במילים . האוויר הרגיש סמיך יותר, עם ריח חריף . ריח של מוות . התקשרתי לקובי וביטלתי את התור שקבענו לבדיקה . "אני מרגישה שזה ממש הסוף ואני לא זזה מפה . " בעודנו שוכבות חבוקות על המיטה, נושמות בקושי את האוויר הדחוס והחמוץ ומתבוננות בנוף הנשקף מהחדר העורפי ( והשווה ) שבתל השומר,...
אל הספר