לפרישה, או ויתור על דרך פעולה מסוימת, מבוססות על פחד שגוי בנוגע לרושם שניצור על אנשים אחרים . אם להודות על האמת, בהרבה מקרים תעתועי הדמיון האלה אינם עושים צדק או חסד עם הסובבים אותנו, כי אנו מניחים שאם נפרוש, אפילו אם ברור בעליל שזהו הצעד הנכון, אנשים אחרים יחשבו שנכשלנו . שאנחנו הפכפכים או חלשים . בתרחישים כאלה, איננו מאמינים שנזכה באמפתיה או בהבנה של הסיבות שהביאו אותנו להחליט כפי שהחלטנו . עם זאת, ההשקפה הזאת כלפי האחרים אינה מוצדקת בדרך כלל . מתברר שכאשר אנחנו בכל זאת עושים את הצעד ופורשים, במקרים רבים אנשים אחרים כלל אינם חושבים עלינו כך . הדאגות האלה שהשלכנו על אנשים אחרים אינן אלא מטענים תודעתיים שאנו סוחבים איתנו . זה מה שקרה במקרה של שרה אולסטין מרטינז . "חששתי שהרופאים האחרים במיון יחשבו שאני רכרוכית, חסרת עמוד שדרה וחסרת כוח עמידה . דאגתי בנוגע לרושם שייווצר אצל הממונים עלי" . היא היתה אחוזת אימה מהצורך להודיע למנהל שלה שהיא עומדת לעזוב, כי הניחה שהוא יכעס או ייפגע . כשאולסטין מרטינז הודיעה לבסוף שהיא מתפטרת, הבוס שלה דווקא גילה הרבה הבנה . בסוף השיחה הוא התנצל על כך שהכזיב ...
אל הספר