52 פרק 2 כל שנות העשרה וה- 20 לחיי ביליתי ימים שלמים בשכיבה במיטה, בלי לעשות דבר מלבד לבלוע ספרים בשלמותם . אבל בפרובינסטאון, עד לאותו רגע, נהגתי לקרוא בצורה נחפזת והיפראקטיבית — סרקתי בעיני ספר של צ'רלס דיקנס כמו שסורקים בלוג בחיפוש אחר מידע חיוני . הקריאה שלי היתה תזזיתית ותמציתית . טוב, הבנתי, הוא יתום : מה אתה מנסה להגיד ? היה לי ברור שזה טיפשי, אבל לא יכולתי להפסיק . לא הייתי מסוגל להאט את תודעתי כפי שהיוגה האטה את גופי . באובדן עצות מוחלט, שלפתי את הטלפון הרפואי המגוחך בגודלו והתחלתי ללחוץ על הכפתורים העצומים שלו . בהיתי בו בחוסר אונים . בראשי עלתה תמונה מתוך סרט טבע שראיתי בילדותי, על נקבת פינגווין שהגוזל שלה מת . היא טלטלה אותו בעזרת המקור שלה במשך שעות, בתקווה שיתעורר לחיים . אבל למרות כל הלחיצות וההצקות שלי, הג'יטרבאג המגושם שלי לא הצליח להתחבר לאינטרנט . סביבי ראיתי אינספור תזכורות לסיבה שבגללה נפטרתי מהטלפון שלי מלכתחילה . ישבתי במקום קטן ומקסים במערב פרובינסטאון בשם "קפה הֶבֶן" ( קפה גן עדן ) ואכלתי ביצים בנוסח בנדיקט . לידי ישבו שני גברים שהיו להערכתי באמצע שנות ה- 20 לחי...
אל הספר