הקדמה: ללכת בממפיס

10 הקדמה עברתי ברפרוף על המשך הסיפור — השקיעה בהתמכרות, הכבדוּת המיוזעת והעוויות הפנים הגרוטסקיות שהעיבו על הופעותיו העגומות בווגאס בערוב ימיו, ומותו בגיל 42 . בכל פעם שבן הסנדקות שלי, שאכנה כאן בשם אדם — שיניתי כמה פרטים כדי להימנע מלזהות אותו — העלה שאלות בנוגע לסוף הסיפור, שכנעתי אותו לשיר איתי בדואט את "בּלוּמוּן" כדי להתחמק מתשובה . "ירח כחול, ראית אותי עומד לבדי", הוא שר בקולו הדק, "בלי חלום בלבבי . בלי אהבה משלי" . יום אחד הישיר אלי אדם מבט רציני מאוד ושאל : "יוהאן, אתה מוכן לקחת אותי לגרייסלנד ? " הסכמתי בלי לחשוב על זה ממש . "אתה מבטיח ? אתה באמת מבטיח ? " אמרתי שכן . ולא הקדשתי לכך מחשבה נוספת עד שהכול השתבש קשות .  חלפו עשר שנים, ואדם לא מצא את דרכו . הוא נשר מבית הספר בגיל 15 ובילה את כל שעות הערות שלו, פשוטו כמשמעו, כשהוא שורץ בבית ובוהה לסירוגין במסכים שונים — בטלפון שלו, תוך גלילה אינסופית בין הודעות בווטסאפ ובפייסבוק, ובאייפד שלו שבו צפה בבליל תזזיתי של סרטוני יוטיוב ופורנו . לרגעים עוד יכולתי לראות בו שרידים של הילד הקטן והעליז ששר את "ויוָה לאס וגאס", אבל נדמה היה ...  אל הספר