אבל אני בסדר", אמרה לי . שמעתי אותה מחפשת משהו בארון בזמן שדיברנו, ואז היא השתתקה . "דיאן, מותק, את שם ? " שאלתי . "מה היא עוד עושה פה ? " אמרה דיאן בשקט . "חשבתי שהעפתי אותה" . "מה מצאת ? " "שמלת קוקטייל ישנה שכבר לא עולה עלי . היא עשתה לי טראומה", אמרה לי . "זוכרת את התקופה שחשבת שאת יכולה להכניע את הגוף שהשתנה ? " ועוד איך זכרתי . בכיתי הרבה בגללה . "ניסיתי להיכנס לשמלה הזאת לכבוד החתונה של האחיינית שלי", המשיכה דיאן . "בעלי נפצע כשהוא ניסה לסגור לי את הרוכסן . הוא ידע כמה אני רוצה ללבוש אותה, אז הוא לא ויתר . הוא הביא צבת והשתמש בה כדי למשוך את הרוכסן" . דיאן התחילה לצחקק . "קודם הלשונית הקטנה של הרוכסן נשברה . אז הוא תפס את הרוכסן . הוא הצליח לסגור אותו, אבל כל השמלה נקרעה ! " כשסיימה לספר את הסיפור, דיאן ואני התפקענו מצחוק . ידעתי שהיא שינתה כמה דברים בחייה, אבל לא ידעתי שהיא גם עבדה קשה על שינוי המסלולים הנוירולוגיים והנוירוכימיים במוחה . ספציפית, היא כבר סללה נתיבים חדשים באינסולה, נתיבים שאפשרו תחושת "אני" שהתאימה למציאות העכשווית שלה במקום להיאבק עם ה"אני" מעברה . האינסולה ממ...
אל הספר