255 זאת איננה האפרוריות של התפוררות וזוהמה שיורם קניוק מדבר עליה ברומן האוטוביוגרפי שלו סוסעץ ( "הבתים הלבנים של ילדותי נתכסו אפרורית, נראים כמפולת . מי יציל עיריות של מינויים מפלגתיים . פחי-אשפה במקום 82 ) . אדרבה, האפור הזה אינו עיר . כאילו מישהו השליך עיר שלא אהבה כראוי" לבן שדהה והתרפט, אלא אפור מלכתחילה, אפור מופגן, גאה, כאילו העיר בת המאה ומשהו החליטה שהלבן תמים מדי עבורה, והיא מעדיפה צבע כהה יותר, יותר מבוגר, יותר טכנולוגי-עכשווי . ועכשיו, פתאום, משום מקום, האפור החורפי נעלם . הטיילת נעלמת . פתאום, משום מקום, אני מוקף חולות זהב כמו בסיפורים של קניוק ותמוז ושבתאי, וכביש צר, שחור, מתפתל בחול כנחש . אני מנסה למקד את התמונה : חם, חם לי מאוד בכפות הרגליים, משמע עכשיו קיץ . ומי שנותן לי יד ולוקח אותי, ממש גורר אותי למים, הוא אבי . אני בן שלוש או ארבע, ואבי, שבטח הגיע לתל אביב עם המשאית של הקיבוץ שהובילה תפוחי עץ לתנובה, לוקח אותי לים . אני לא זוכר את הימים או את השעות שקדמו לחולות הזהב החמים האלה ולא את השעות שאחריהם . אני עוצם עיניים ומנסה להגדיל את התמונה, אבל זוכר רק כביש צר נוצץ ב...
אל הספר