הדקלים מתים זקופים

195 הבנייה המטורפת שסביבם" . כשהגיעה לתל אביב מברזיל לא הכירה כאן איש ונקשרה קודם כול לצמחייה של העיר, לאיקליפטוסים ולדקלים . כל תמונה כאן היא ניסיון לתת כבוד אחרון לדקל מסוים שהכירה ואהבה . "אין לעירייה הזאת שום כבוד לעצים", היא אומרת, "תראה באיזה פראות גוזמים את העצים בדיזנגוף או בדוד המלך . עוד מעט נישאר רק עם בטון וסיד והרבה זכוכית" . שיר ישן נושן של אברהם שלונסקי עולה בזיכרון כשאני מעיף מבט אחרון בתערוכה היפה הזאת . סדרת השירים "סולמות" ( מתוך אבני בוהו ) פותחת בשורה "האילנות גודעו עד תום", ואחד משירי הסדרה מתאר את הבנייה המהירה בעיר כטקס קבורה מתמשך : הסיד לבן כתכריך, התבנית שבה מכינים הפועלים את המלט ( הערֵבה ) כמוה כארון מתים, והגופה המתה נטמנת בקירות הבית הנבנה . הבית, המוקם במקומם של האילנות שנגדעו, עומד על תילו אבל בסיוטי הלילה שלו המשורר כבר רואה את התפוררותו : "אך הם בונים בונים בונים . / כל כך לבן הסיד בערֵבה זו המרובעת . / הלובן תכריכי . הערֵבה — ארון . / כאילו מי-שהוא איבד עצמו לדעת . / / והם עולים ומעלים את הגופה בפיגומים / כְמֶלֶט לטוחו בין לְבֵנה ובין אריח . / ובַיִת...  אל הספר