191 נעימה, ואני יוצא לכיוון הטיילת . לא ראיתי אתמול או היום כל סימנים לחג . אני חושב על המסלול הפתלתול שעשה החג במשך מאה השנים האחרונות : השאיפה הציונית לברוא אדם יהודי חדש, מחובר לאדמתו, הפכה את ט"ו בשבט לחגיגה הזכורה לי מילדותי : שירים ותהלוכות ונאומים ונטיעות נרגשות . עם שוך הציונות, ועם הלבשת הארץ בשלמת בטון ומלט, בבתים ובמגדלים שלצידם גינות נסתרות, איבד החג את חשיבותו והפך לתאריך סתמי, מס שפתיים לילדים תמימים . היה אפשר אולי לצפות שתל אביב, שמתיישביה הראשונים נכנסו לבתיהם בט"ו בשבט, תשמור על חגיגיות היום . מה גם שהעיר נועדה על ידי מייסדיה להיות עיר גנים . אבל בסופו של דבר צריך להודות : הכוחות התרבותיים והכלכליים שרוממו את החג, הם גם שהורידו אותו מגדולתו . אני חוזר מהנמל דרך רחוב דיזנגוף . על בית המהנדס, בפינת רחוב יודפת, הפתעה . על הקיר הצפוני של הבניין מעין גינת קיר אנכית : מאות עציצים נסתרים צמודים לקיר הופכים מלבן של כחמישה מטר אורך ושני מטר גובה לערוגה . התמונה יפה : שרכים ודקלים ננסיים מעניקים לגינה מסגרת ירוקה, והריבוע הפנימי מתגוון בצבעיו הלבנים של שיח הירקה ובעיקר בשיח אדמ...
אל הספר