181 ספורים . גימפל אוהב את הבן הנולד וילדים נוספים שאשתו יולדת, למרות שאינם ילדיו . בסופו של דבר אשתו נפטרת ממחלה קשה, והוא מתחיל לפקפק בעצם קיומו של אלוהים . בסצנת השיא של הסיפור הוא מתפתה להשתין לתוך הבצק שהוא מכין במאפייתו, כדי לנקום במעליביו . אבל גימפל הוא גימפל . הוא מתחרט על המעשה וזורק את הבצק המקולקל . הוא מבין שאינו יכול לחזור לחייו הקודמים ויוצא לנדודים ברחבי פולין . מי שהכין אותי לקריאת הסיפור הזה לא היו מוריי באוניברסיטה, אלא שפרינצה, אימי . היא הייתה בת למשפחה אמידה, משכילה, והגיעה ארצה בתור חלוצה . בקיבוץ עבדה עשרות שנים כמטפלת . אימי סבלה מנכות קלה : היא נולדה בלי עור . ספר שיריי הראשון נפתח בשיר שתיאר את דמותה : "יש אנשים שתמיהת-עולם על פניהם . / מעט רגעי שמחה זומנו להם : / האנחה העולה מן הרחוב, / קול אנשים וכלבים, / שלא ברצונם עולה בהם / כבחוק-כלים-שלובים" . כשהייתי בגן כאבה לי שן באחד הערבים . לא היה בבית כל כדור נגד כאבים, ורופא השיניים אמור היה לבוא לקיבוץ רק למחרת . אימא הגישה לי דבר-מה לאכול, והדבר רק העצים את הכאב . אני זוכר את הרגע : בעיניי עלו דמעות, ובו ברגע ...
אל הספר