159 כך הייתה מציאות מוחשית של רחוב שגולש לים, של חבורות ילדים ושל משחקי "סטנגה" משני עברי הרחוב, של זונות שהתחממו בשמש, של בית ספר ראשון בארץ לרכיבה על אופנוע במנדלי 6 ושל ביתו של פוקה הירש ( נער השעשועים של תל אביב הקטנה ) ברחוב סמוך, בית שבלט כל כך בסביבתו עד כי נראה לגיורא בילדותו כבית המקדש . והייתה רשות אחרת, שסימנה על פני החולות והרחובות רשת של שמות סופרים שהיו זרים לגמרי לחולות ולאנשים, כי הם כתבו בעברית נושנה על הוויית חיים שדבר לא היה לה עם השמש התל-אביבית ועם הים ועם יוני הדואר . "לא היה לנו מושג מי השמות האלה", אומר גיורא . "אל תשכח, אנחנו היינו חתולי רחוב . בשיעורי מלאכה ניסו ללמד אותנו ליצור עם מתכת ועץ באולמות של בית החרושת סיליקט, אבל אנחנו הצטיינו הרבה יותר ב'סטנגה' ששיחקנו ברחוב אחרי הלימודים . אני קראתי אז משהו של מנדלי או סמולנסקין ? רק בשנות העשרים שלי למדתי ליהנות ממנדלי, ואת סמולנסקין עד היום אני לא מכיר" . אולם הניסיון לייבא לכאן את סופרי ההשכלה והתחייה לא נכשל לגמרי . מי שנהנה ממנו היה, למשל, הסופר והמשורר אשר ברש, שגר במנדלי 15 . "אני זוכר אותו", אומר גיורא, "א...
אל הספר