95 יעקב רודורפר כשנה אחרי שהתיישב בתל אביב . הזמן הוא השנה השלישית של מלחמת העולם הראשונה, והחיים בתל אביב הם חיי מצוקה ופחד . ההפתעה העיקרית מצפה לי כשאני יושב בנחת בכורסת הקריאה שלי בבית . לקראת סוף הקובץ מופיע שיר של יוסף ליכטנבום בשם "גזעי-ברושים" ( ליכטנבום, 1895 – 1968 , עלה לארץ ישראל מפולין בראשית שנות העשרים והתיישב בתל אביב ) . שיר מדהים, המשווה ברושים צעירים לגופן של נערות ששדיהן וירכיהן טרם התפתחו . בסוף הסונטה המשורר מזהיר את עצמו לבל יתקרב אל הברושים בלילה "פֶּן פֶּתַע מִבַּעַד לְזַהֲרוּרֵי הָרֶשֶת / / יִשְרַת-גֵו וחִיוֶרֶת תביט בך בִּדְמִי / דְּמוּת מַקְסִימָה-הוֹזָה בִּסְבַך שֵׂעָר פָּרוּעַ / ואֶת הַדָּם הַחַי בִּקִרְבְּךָתקפיא" . יופי, יופי של שיר . לא רק תנופת הדמיון הרואה בברושים הצעירים דמויות נשיות ( ומתעלמת מן האופי המסורתי, הגברי-הפאלי של הברוש ) אלא גם האמפתיה המובעת אל הדמויות האלה, הנטועות "בעזובת שממה" כשהן זרות וסומרות מקור : "גזעי-ברושים נוגים נבצר ממך לראות / ללא זְוָעָה . גוויות נערות הם, עַדֶנָה / לא 30 נושקו . בלי שדיים וִירֵכוֹת, תִנְוֶינָה / בעזובת שמ...
אל הספר