89 שוחים מגדה לגדה, / מוליכים אחריהם את השמש, / שיירת נרקיסים צהובה" . וערב אחרי ערב : "פנס נדלק על הגדה / מֵעִיר בַּמַים / צלופח של אור" . מאז שקניתי לי אופניים אני מגיע לירקון לפחות פעם בשבוע ופוקד את "שבע טחנות" . אני אוהב את צליל המים הגולשים במדרגות האבן, את המוני הציפורים, את גדת החול הנקייה בחלקו התחתון של האתר . אבל לא כתבתי שורת שיר אחת על הירקון . ילדותי עברה הרחק מכאן, והנוסטלגייה האריק איינשטיינית אינה חלק מעולמי . אדרבה, אם נוסטלגייה היא כאב הגעגועים לבית, אני מרגיש כאן בבית : בדרך ל"שבע טחנות" אני חולף באופניי על פני עצי אשל ואיקליפטוס ותמר, כולם מוֹדעים ותיקים מילדותי בקיבוץ . אמת נושנה : אדם כותב שירי אהבה לאהובה לא מושגת, לא לבני ביתו . הנה, אפילו שני התנים האפורים, היוצאים עכשיו מהשיחים ופוסעים בקלילות לעבר הבריכה התחתונה של "שבע טחנות", מרגישים כאן בני בית . הם עוברים במרחק שני מטר ממני, ולא טורחים כלל להסתכל לעברי או לחשוש מפניי ( הם מטופחים כאילו מישהו זה עתה סיים להבריש את פרוותם . התנים שאני זוכר מהקיבוץ היו הרבה יותר כחושים . אין ספק, פחי האשפה העירוניים מציעים ...
אל הספר