81 הזה פתק תודה בכתב יד : "תודה על מפגש מקרי על ספסל וסיפור יפה שהצית את הדמיון . אזכור אותך" . על החתום : מיכל, שכנה עם כלב . כמה זֵרים, חלקם קנויים וחלקם תוצרת בית, מעטרים את מודעות האבל . עוד על הספסל נר זיכרון וחלוק אבן גדול, ספק כדי לשמור על פתקים שלא יעופו, ספק ברוח המסורת להניח אבן על קבר . ספסל רחוב סתמי הפך פתאום ללוח מודעות שכונתי ולצינור תקשורת שדרכו אפשר להשמיע דברי פרדה אחרונים . קראתי בשבועות האחרונים את הכרך השני של כתבי ולטר בנימין ( הרהורים , תרגם דוד זינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד ) . אחד מגיבורי הכרך הזה הוא ההמון העירוני . בנימין מרותק לתופעה הזאת של ההמון, כפי שהיא מופיעה בספרות ( בודלר, אדגר אלן פו ) ובכתבי הוגים מרקסיסטים ואחרים . הוא מתאר איך השפיעה צמיחתן המהירה של לונדון ופריז על מרכזיותו של מושג ההמון במאה התשע עשרה, ואת הסלידה והפחד שההמון עורר אצל יוצר כאדגר אלן פו לעומת הקסם שהילך על בודלר . קראתי את בנימין ושאלתי את עצמי מדוע המושג הזה שולי לגמרי בשיח התרבותי הישראלי . הגעתי לתל אביב לפני למעלה משנה, ולמעֵט כמה משכניי החדשים איני מכיר כמעט איש כאן . ובכל זאת ...
אל הספר