47 "אתה יודע", אני מהרהר בקול, "לו הייתי רואה בתערוכת צילומים או תמונות את הצבר הזה שפירותיו מבצבצים מבין חורי הרשת, הייתי ממהר להתלונן על פשטנות האמן : אלגורי, פוליטי, מזכיר יותר מדי את 'חזרת המודחק' נוסח פרויד" . "טוב", אומר קרוון, "אני מכריז על הפסקת קפה", ואנחנו מסיימים . משהו, אני יודע, לא אמרתי וכבר לא אגיד . אני נשאר לעמוד מול שיח הצבר שעל הצוק . הטבע הנטוש בציורו של קרוון לא קמל אלא הכה שורש . אני מכיר היטב את השורשים האלה . כשהייתי ילד, שתלתי פעם כף של צבר ליד בית הילדים שבו גדלתי . הייתי בטוח שבתוך מספר ימים או שבועות אראה עליה ניצנים של כפות חדשות . שבועות רבים עברו והכף הזאת נשארה כמין חי-מת . מתוך סקרנות משכתי אותה מן האדמה, והתפלאתי לראות איזו מערכת שורשים מסועפת הספיקה להצמיח . אני חושב על כוחו של שיח הצבר שמולי, ואיני יודע מה לאחל לו . בתנועה הרגלית אני מסתכל על השעון שעל ידי ומתרחק בריצה מן המקום .
אל הספר