23 בדיזנגוף אני פונה שמאלה לעבר רחוב יודפת שיוביל אותי לביתי, ואני נבלע מיד במדרכה דיזנגופית אופיינית : המון אדם, המון צעירים, שעטנז של כלי רכב, ממונעים ולא ממונעים, וצעיר מקריח דוחף עגלת תאומים . ורק עכשיו אני שם לב כמה האנשים האלה לא נראים מהגרים, כמה הם נראים "בבית" . הם לא "יצאו" לרחוב, הם "ירדו" לרחוב או לבית הקפה, כאילו היו אלה המשך טבעי של ביתם . רובם לא טרחו "להתלבש" והם לבושים בדיוק כמו שהיו לבושים בסלון ביתם ( מכנסיים קצרים וטי שירט שהייתה פעם מגוהצת ) . גם הבעות הפנים הן הבעות של אנשים בביתם . בערים האמריקניות או האירופיות שחייתי בהן בשנים האחרונות, לאנשים יש פנים של בית ופנים של חוץ : לאנשים ההולכים ברחוב פנים שאינם מגלים דבר . האנשים ההולכים עכשיו מולי, לעומת זאת, נושאים את רגשותיהם על פניהם, פני כעס ופני טרוניה ופני שמחה . אני עדיין חדש כאן, אבל ככל שאני מסתכל ברחוב, כך מתחזקת בי ההרגשה שהאנשים שמולי מרגישים לגמרי בביתם . אין להם כל זיכרון מן הכנסייה שעליה שוררה לאה גולדברג . להם בתי כנסת משלהם . זאת שעת ערב מוקדמת, ובתי הכנסת החד-קומתיים, הפרושים לכל אורך דיזנגוף עם כיסא...
אל הספר