] 80 [ ה ד נ ו ב ה מצ׳ין . ״איפשהו כאן״, אומרת האישה, מצביעה מהמושב האחורי, ״יש מעיין קדוש ומנזר״ . הכבוד שבקולה מעיד שרק בזכות המים המרפאים הללו היא ובעלה עוד בחיים, ולא בזכות בית החולים שזה עתה עזבו . עוד הם נפרדים ממני לשלום וזוג צעיר יותר עוצר אותי . ״הרוח המזרחית מבשילה את הקציר, אבל מייבשת הכול״, הגבר מספר לי . הוא לא דג בדנובה, רק בברֵכות, אבל אפילו אותן הפריטו, הוא מתלונן . הוא היה שוליה בנובמבר 1987 במפעל המשאיות ״רד פלאג״ בבראשוב, כשהחל המרד בשלטון הדיקטטורי של צ׳אושסקו . לאחר המהפכה הוא נסע לעבוד באיטליה . יש להם שלושה ילדים, שניים מהם עובדים בטורינו, אחד בטולצ׳ה . אין עבודה ברומניה . בקרוב הוא עצמו יחזור לאיטליה . הגבעות של מערב דוברוג׳ה עולות ויורדות כמו גלים בדרך אל הים . אני פונה ימינה מהכביש הראשי אל הכפר הרוסי הגדול גינדָרֶשטי, ששם מחכים לי ניקו ארטיון ודוויד קוֹנדרט בבית העירייה . לניקו זקן כסוף מרשים, טיפוסי לרוסים של דוברוג׳ה . ״אנחנו כבר לא צריכים לגדל זקן״, הוא מודה, ״גילחתי אותו פעם אחת . . . אבל הוא גדל . . . אנחנו כאן כבר 360 שנה״, הוא אומר כאילו הוא זוכר כל אח...
אל הספר