260 , דן מ י ר ו ן רק דופן דק של כלי שביר מונע את הישפכותם אל תוך עולם "מלוח" ( עוין ) והיעלמותם בו . מאידך גיסא, הכרה בהירה באמת זו מאפשרת שמירה מעולה ומתמידה על הכלי, על הקופסה או המכל המגוננים על ההוויה והקיום של העצמי . הכרה זו היא שהרגיעה את הילד, אשר בסופו של השיר הצליח ליצור חיץ ברור בינו לבין האישה הטבועה . בעוד שזו האחרונה הייתה כספינה נקובה, ומשום כך טבעה, הוא עודנו כספינה מתוקנת בעלת דפנות שלמות, ומעל כתפיו "תמיד מתוח מפרש מצחי הלבן", המייצג את ההכרה, התבונה, הזהירות, כמו גם את החלומות והדמיון, והמאפשר תנועה בטוחה פחות או יותר בתוך האלמנט הזר, ים העולם . בעיקרו של דבר, הייתה תובנה פשוטה, כמעט ילדותית, זו נקודת המוצא, שממנה הפליג יהודה עמיחי למסעו הקוגניטיבי הפיוטי הארוך . בתריסרי שירים שכתב בשנות החמישים והשישים הוא חקר — באמצעות המטאפורות והחידות עתירות הדמיון והשנינה שלו — את המשוואה : אדם — קופסה ; פחית ; מכל ; צנתר ; חדר סגור ; מקווה מים חסום על ידי סכר ; ובעיקר סירה או אונייה, אשר כל עוד לא נִבעה בדופנותיהן או בקוערן חור יכולות הן להגן על המצוי בתוכן ובה בעת גם לנוע, לה...
אל הספר