התורה ומדינת ישראל – הגישות האליפטיות

121 המקף והאליפסה || אל מדינת ישראל כאל המשך של ריבונות יהודית בארץ ישראל בתקופות קדומות : ימי בית ראשון, ממלכת החשמונאים בימי בית שני, וגם כהמשך לשלטון העצמי 267 של קהילות יהודיות במשך שנות הגלות . גישת התחייה מבליטה את חידוש ימינו כקדם : הקמת מדינה אחרי תקופת הגלות הארוכה שבה היכולת לשלטון והנהגה עצמית הייתה מוגבלת . כך לדוגמה, בחידושו של הכוח הצבאי . אי אפשר לומר שצה"ל הוא המשך רצוף לאיזשהו כוח צבאי שהיה קיים בימי הגולה בדורות האחרונים, אף שאפשר להצביע על מקרים בודדים של התארגנויות כמו-צבאיות של יהודים, אם בפני עצמם ואם כחלק מצבאות נוכריים . התפיסה הציונית הכללית ראתה את צה"ל כתחייה של הכוחות הצבאיים העתיקים, צבאותיהם של יהושע בן נון כובש הארץ, שאול ודוד מלכי בית ראשון ושרי צבאותם, בית גיבורי החשמונאים וחייליו של בר כוכבא . הציונות הדתית אימצה את הגישה הזאת בהתלהבות . גישת החידוש רואה את מדינת ישראל כברייה חדשה, שונה מן הממלכות הקדומות של עם ישראל, ובוודאי מאופי ההנהגה של עם ישראל בגולה . השונות מובלטת על ידי החרדים המתנגדים שטוענים כי משטר דמוקרטי אינו ממלכה יהודית ושממשלה חילונית ...  אל הספר
ידיעות אחרונות

תבונות