— 142 — לבד . אולי גם שאוכל לשאול אותה מה לעשות עם התווים, ואיך להתארגן בעלייה לבמה . יהודית התקרבה אליי ואמרה : “מה זה הבגד הזה, זה לא בגד להופעה, זה מגבת . להורים שלך לא אכפת איך אתה עולה להופיע, איזו אמא שולחת ככה את הילד שלה להופיע ? ״ חשבתי שאני מת ( כעת אני יודע שמתי ) . נעלבתי בשם הוריי . אני לא זוכר כאמור אם הם בכלל ידעו על האירוע הזה . באותו רגע הייתי עסוק במחשבה אובססיבית ( האם המחשבה הזאת החליפה את המחשבה המטרידה על מיקום התווים, או התווספה אליה ? ) האם הם ידעו על האירוע ושלחו אותי עם הבגד הזה ( או כי חשבו שהוא מתאים, או כי לא היו פנויים לחשוב על הבגדים . האם זו בעצם אחריותי, חשבתי ? ) , או שלא ידעו ואני בחרתי את הבגד הזה . לא הצלחתי להכריע בין האפשרויות . לא היה מוצא ( בהשאלה – הפיפי שלי צבע את הבריכה בצבע אדום, אי אפשר היה להתחבא ) . הבושה עבור הוריי שהייתה הדבר הנורא ביותר באותו רגע, והאשמה שזה בגללי, עלו אף על החרדה מעצם ההופעה ( אותה ניתן היה לשכך ) . יהודית התלבטה האם לשלוח אותי לרוץ הביתה להחליף בגדים ( הייתי באימה – האם מי מהוריי בבית ? האם אמצא בבית בגד מתאים ? מה ז...
אל הספר