— 138 — לאחר שנים של הדממה, לאחר שהייתי שנים מכונה מפורקת, דוממת : “טיק- טוק, טיק-טוק“ . במקום שהייתי לא היו קולות, לא היו זמנים . אין זיכרון ואין שכחה . דממה רקובה . “טיק-טוק, טיק-טוק“ . מרחב עצום מלא מילים ואמירות ריקות, דחופות, מנסות למלא, להתמלא . יד יוצאת מהגוף ומנסה להרים אותו . מזון נכנס ויוצא, יריות, פצעים . אין קולות, אין יורים . מדבר של ממשויות . אין חרדה, אין צורך, אין תשוקה . “טיק-טוק, טיק-טוק“ . פעולה החלה . גלגל מסתובב . מנוע החל לרחוש . “טיק-טוק, טיק-טוק“ . תנועה מכנית . קול לא- אנושי ( פועל באופן אוטונומי, במקצב קבוע וחוזר ) , או אולי אנושי אך לא מוכר ומזוהה ככזה . לא זיהיתי את הקול הזה . מעולם הוא לא נכח ( זוהה ? ) בעולמי, לא מהאזור הדחוי הנקרא לעיתים “מציאות“ ( או “בחוץ“ ) וגם לא מהמקום הקרוי “אני“ ( או “בפנים“, כמו שוויניקוט ניסח זאת ) . בחוץ לא נותרו קולות שאפשר לשמוע . בפנים לא נותרו אוזניים שומעות . אני זוכר קולות בעולמי . אני גם זוכר ששמעתי קולות . היה אפילו רעש, יותר מדי קולות . “טיק-טוק, טיק-טוק“ . האם הקול בא ממני ? האם הקול הוא אני ? “טיק-טוק, טיק-טוק“ . רגע ...
אל הספר