מירי כהן-אחדות 20 שכבר אז התרעמתי, שנאתי את זה . אנחנו הרי זוג שוויוני — שנינו שוטפים כלים ועושים כביסה, כשיגיע הילד נחלק בינינו את ימי האיסוף מהגן . אבא ואמא זה בדיוק אותו דבר, אז למה אני צריכה להסתובב בעולם מסומנת, והוא לא ? למה הוא יכול לבחור למי ומתי הוא מספר שצפוי להיוולד לנו תינוק, ואני לא ? ויום אחד, כשכבר לא היה אפשר להסתיר את הבטן, פשוט עברתי לשבת באולם הקריאה הצמוד, הכללי . לא בטוח שידעתי לנסח לעצמי בדיוק את הסיבה, ואולי המצאתי איזו סיבה אחרת ( "יותר מרווח שם", "יש יותר אוויר", "לא ישימו לב אם אוכל עינב פעם ברבע שעה כדי להתגבר על הבחילה" ) . אבל היום ברור לי שלא יכולתי להישאר שם, במקום שקישרתי עם אינטלקט טהור, בתור אישה הריונית, על הגופניות הכל כך נוכחת שלה . הוגליתי משם בגללו, בגלל הגוף, הגליתי את עצמי . גלות שעד היום לא שבתי ממנה — עדיין אני יושבת באולם קריאה כללי . אני יושבת באולם הקריאה הכללי כי מאז ההיריון הראשון משהו השתנה בי . זה לא רק התינוק שנוסף למשפחה, וכל מה שהגיע בעקבותיו . ההיריון חשף בפניי את עובדת גשמיותי . היום הילדים גדולים יותר . הגוף כבר לא נכפה עליי — אני...
אל הספר