אם נהיה 71 בתוך יומיים אני מזהה ניצני תחושת שייכות . "הכיתה שלי", "המורה שלי", "הקולר", "הדשא" . ונותנות להם להיות ילדים, ולא רק ניצולי אסון . ולאט לאט מבקשות מהם להיות תלמידים, ולא רק ילדים . ומזהות נקודות של חוזק לפני הכול, רואות את הבריאות שעדיין יש בהם . עוברים שלושה חודשים ועולה לאוויר הזמנה, שיגיעו לראות . שיריחו, שירגישו, שיראו את השכונה את ערמות הרעפים, את היש, את האין, את הבית שהפך ברגע לשדה קרב . ובאומץ ההזמנה מתקבלת . עטר מאור 72 ואותם לבבות פתוחים מגיעים לראות . ומחר יפגשו שוב את הילדים, אבל אחרת . ולאט לאט יחברו עוד קווים בין הנקודות המפויחות . ולאט לאט יאספו את עצמן להיות שוב גם מורות . ונשאר לנו רק לראות אתכן רואות אותם, ולהגיד תודה .
אל הספר