אם נהיה 15 בהתכתבות האחרונה איתם סיפרו שהבית בוער . מחבלים מנסים לפתוח את דלת הממ"ד . הרבה עשן נכנס . כן, הם על הרצפה . כן, הם חסמו עד כמה שאפשר את תחתית הדלת עם בד . כן, הם מבינים שאסור לצאת . וכן, קשה להם לנשום . הסוללה של הפלאפון של אבא שלי נגמרת . ואני לא יודעת אם ההורים שלי חיים . שוכבת ובוכה . תשע-עשרה וחצי שעות בממ"ד . אנחנו שומעים בעיטות מטורפות בדלת הכניסה . מחבלים או חיילים ? שומעים את הדלת נשברת . הם נכנסים לבית . דופקים חזק על דלת הממ"ד וצועקים, "צה"ל . " עטר מאור 16 אני חושבת לעצמי שכל אחד יכול לצעוק צה"ל . מסתכלים אחד על השני . עילם פותח את הדלת . חיילים . מהר, מפנים אתכם מכאן . אל תשכחו פלאפונים, שימו לב שיש לילדים נעליים . המילים שלהם נכנסות עמוק ללב . לשים לב שיש לילדים נעליים . אנחנו מעירים את הילדים . הם מבוהלים מאוד, מסרבים לצאת . הם צודקים . בחוץ יריות בצרורות, רימונים, ירי טנק . תשע-עשרה וחצי שעות אני מספרת להם שאנחנו לא יוצאים עד שבטוח . אם נהיה 17 ככה נשמע בטוח ? אנחנו מזכירים להם מה שהסברנו מראש — יוצאים מהבית, הם על הידיים שלנו, עוצמים עיניים בכל הכוח, נגיד לה...
אל הספר