נ י ס ן ש ו ר 62 בסט של די . ג׳יי . אסופה של קטעים ושירים שהתמזגו זה לתוך זה כאילו היו שייכים זה לזה מאז תקופת הדינוזאורים . פתאום נעשה הכול הגיוני . הכול התחבר . ניסן שור במסיבה, תל אביב, 2011 באותה תקופה הגיעה הסגידה לתרבות הדי . ג׳יי לממדים ממש מגוחכים . תרבות הרייבים הבריטית, החתרנית, הבלתי חוקית, קיבלה באירופה צורה של אוליגרכיה קפיטליסטית — הדי . ג׳יי הוא אלוהים וכל זה — ונשכחו מקורותיה, אותם "כושים" אמריקאים שאני חיבקתי כאילו היו הוריי המאמצים . העסק נעשה מכור מראש . תקליטנים תִקלטו את המובן מאליו . הם עשו סינתזה סטרילית של כל מה שבעיניי היה קדוש — כלומר קצב שלא קיים אך ורק לשם קצביוּתו . קצב שהוא ניתוח אנטי-ורבלי של הרוח האנושית . הקצב של התקליטן שדיגמן את אידאת הדי . ג׳יי עבור ההדיוטות הסוגדים וסחופי האקסטזה היה חד-ממדי . גשמי בצורה מתסכלת . כאילו נוצר במעבדת ניסויים : תרקדו את אותו הריקוד ואז תמותו . ואני, שאחזתי במוזיקת הריקודים כמו ברפסודה, כמעט התייאשתי : אם איאלץ לחזור ללד זפלין אני מעדיף לחתוך לעצמי את הוורידים . לא יכולתי לחזור אחורנית . פשוט לא יכולתי . צ יל ו ם : מ ק ס...
אל הספר