ב ע י י ת ה י י צ וג ב ש פ ה ו ה מ ע נ ה ה פ ו א ט י ל ה 59 הלירי קשור לשפה הפרוזאית והפואטית הנמצאות בנפש . הממד הלירי הוא המופקד על היצירתיות, על ההחלמה, על האהבה, על הידיעה, על היכולת להתאבל ועל מתן המשמעות . אמיר עצמה משתמשת בשפה הפואטית כדי לחלץ הבנות פסיכואנליטיות על היכולת הלירית של האדם . את התנועה בין אופני החוויה והאינטראקציה ביניהם היא רואה כקשורה ליכולת הדיאלקטית שמתקיימת בנפש לנוע בין "אני" ל"לא-אני" שהיא התנועה בין החוץ והפנים לפי ויניקוט . היכולת לסמל דברים ולייצג את ה"אני" ( הפנימי ) במושגי "לא-אני" ( החיצוני ) קשורה לתהליך ההסמלה . אפשרות הרפלקציה, מבוססת גם היא על יכולת ההסמלה, ועיקרה להעניק למה ש“אינו אני“ ( החיצוני ) משמעות אישית ( פנימית ) . תנועה זו נמצאת במרחב שבין מציאה להמצאה, מבלי שאחד מהצדדים יוכל לטעון לבעלות אקסקלוסיבית עליה . אין זה רק חילוץ של משמעות או בריאה אישית ופרטית לגמרי, אלא שהתנועה בין קטבים אלו היא התהליך של יצירת משמעות, שיש בה גם יכולת למסור הבנה לאחרים וגם לתת ביטוי לצבעו של העולם האישי . השאלה בהקשר להמשגתה של אמיר היא — כיצד הטקסט הספרותי, ...
אל הספר