על שתי נקודות אלו ארחיב את הדיבור, לא באשר לאנצו, כי אם באשר לתקופה, ואלו הן : האחת מה היו הדחפים היהודייםהפנימיים, שפעלו ברבע הראשון של המאה בקרב היהודים באיטליה, ככוחות פנימיים אימננטיים אשר הביאו אותם מן ההשכלה וההתבוללות אל היהדות והציונות . והנקודה השניה באיזו מידה היתר . האנטישמיות חבויה מלכתחילה וטבועה באופיו של המשטר הפאשיסטי, או שמא האנטישמיות היתה רק צעד פוליטי, שהממשלה הפאשיסטית אימצה לעצמה בתנאים מדיניים מסויימים . אעמוד על שתי נקודות אלו, מתור הנחה שהן מכריעות באשר להבנת המתרחש במסגרת הכללית של סוף המאה התשעעשרה ותחילת המאההעשרים ומתוך הנחה שניה שאלו גם שתי הנקודות שבהן הצטיינה הבנתו של אנצו והקדימה את בני דורו . לגבי הנקודה הראשונה : מה מייחד את תולדות היהודים באיטליה בתקופת המעבר מן הגטו אל שוויון הזכויות האזרחיות, בתקופת כניסתם כאזרחים שווי זכויות לתור המדינה המודרנית ? מה מייחד אותם בהשוואה לנעשה במדינות אירופה האחרות, בעיקר במרכז ובמערב אירופה ? דומה כי התשובה היא, שבגרמניה, באוסטרוהונגריה ובארצות אחרות, היה מתן האמנסיפציה אקט חוקי, שבא לפתוח פתח לתהליך חברת...
אל הספר