פרק תשיעי: תרומות בין־סובייקטיביות ייחודיות

118 פרק תשיעי שאפיינו את ראשית המאה העשרים, לפיהן היה אסור להטריד את מנוחתם של ילדים והתפתחותם היתה צריכה להתנהל בתנאים של אי-הפרעה . הסופרת אלונה פרנקל בספרה "ילדה" ( 2004 ) מתארת באירוניה קלה את ילדותה הרכה בקרקוב בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה : על פי תיאוריה אופנתית שרווחה באותם ימים, נפש הילד היא דבר עדין ורך, ויש לאפשר לה להתפתח, לצמוח, על כן יש למנוע מן הרך רשמים עזים מדי . לא להעמיס, לא להכביד, שהנפש תתפתח לה בשקט ובשלווה . יש אפוא להמעיט בגירויים ככל האפשר, ולהבטיח שהכול מסביב יהיה לבן, לבן שקט, לבן קר, מנוכר, אנונימי . רק אז תוכל הנפש למצות את יכולתה ( עמ' 98 ) . כיום אנו מבינים שהתוודעות המטופל אל הלא-מודע שלו אינה תהליך פנימי שאסור להפריע לו, אלא תהליך אינטראקטיבי . ברצוני להצביע על כך שהתהליך הפסיכואנליטי הקלסי הלם רעיון חינוכי שעבר מן העולם . בדומה אליו, אילוץ המטופל לשכב על ספה וישיבתו המובנית של האנליטיקאי מאחוריה כדי שלא להפריע ללא-מודע בעבודתו, לא להפריע ל"לבן הנקי" — אינם מתקבלים כיום על הדעת . גם במקרים שבהם תנוחות אלה מקובלות על שני הצדדים ומוכיחות את עצמן כחיוניות...  אל הספר