חלק שלישי 176 וצריכה להתפתח בתוכנו ולהוות בסיס לאתיקה ולחמלה, כפי שנאמר * ב דְהַמָפָּדָה : כולם חוששים מהמוות . כשאדם משווה את עצמו לחברו, הוא לא יהרוג ולא יגרום להרוג . [ . . . ] החיים יקרים לכולם . כשאדם משווה את עצמו לחברו, * * הוא לא יהרוג ולא יגרום להרוג . עם זאת, לעתים קרובות אנו מרגישים בדיוק להפך . אנחנו מתעצבנים בגלל השכן הבעייתי, מתוסכלים בגלל קרוב משפחה שלא מקשיב לנו ולא מתחשב בנו, חווים חרדה מתמדת ביחס למה שאחרים עלולים לעולל לנו, נלכדים בתגובתיות ובכעס כלפי כל דבר וכל אחד — העירייה, הפוליטיקאים, בתי הספר, הרופאים . קשיי החיים המותירים בנו פצעים וצלקות עשויים לגרום לנו להקיף את עצמנו בחומות מגן ולעסוק בתחזוקה בלתי פוסקת שלהן : הצרכים שלי, הדת שלי, ההישרדות שלי, הרכוש שלי, המשפחה שלי, הנוחות שלי, המכונית שלי, הכסף שלי, הקבוצה שלי . התכווצות זו אל תוך העצמי אינה מותירה מקום לאמפתיה, לחמלה ולטוּב הטבעי . הם נחסמים אך לא נעלמים . בתקופות של סכסוך, כאשר טירוף של כעס ונקמה מושל בכיפה, אנשים אף נטבחים בגלל השקפתם הפוליטית, אמונתם הדתית או מוצאם האתני והשבטי, כפי שקורה כיום בטרגדיה...
אל הספר