152 פרק חמישה-עשר במשך תשע שנים כילה דן עומר את זעמו באושיות הספרות העברית ומבקריה, והמדור השבועי, שמרביתו נכתב על ידו והיה עמוס אין-סוף פריטי מידע, נהפך מקור לאין-ספור התכתשויות שרבות מהן נגעו בסוגיית הממסדים הספרותיים בארץ . כפי שהסביר חוקר הספרות גרשון שקד, התהליך הארוך, המפותל והדינמי של התפתחות ממסדים ספרותיים נדרש לצורך חילוץ יצירות ספרותיות מבדידותן . לולא כתבי עת, מוספים ספרותיים והוצאות לאור שסביבם מסתופפים היוצרים והיוצרות נועדה יצירתם להישאר כאבן שאין לה הופכין . שקד מתאר את הדומיננטיות של החוג הספרותי המזוהה עם אברהם שלונסקי לפני הקמת המדינה ואחריה ומזהה אותו עם מחויבות אידיאולוגית לכך שהספרות תשרת את רעיונות הקדמה החברתית . ואז, בשנות החמישים המאוחרות, קמו חבורות אוונגרדיות שביקשו לשנות את המאזן בין "קולקטיביזם" ו"אינדיווידואליזם" . החבורות האלה היו מזוהות עם כתבי העת ל ק ר א ת, א ו ג ד ן ו ע כ ש י ו, בעריכת ברוך חפץ וגבריאל מוקד, שבו הופיע ב- 1959 מאמרו של נתן זך "הרהורים על שירת אלתרמן" ומאמרים נוספים שהדגישו את יצירת היחיד אל מול היצירות המגויסות כביכול של הממסד שקדם לה...
אל הספר