34 בראש ובראשונה שלילת הדיבור הדקונסטרוקטיבי ויכולת הריסון העצמי ולא בהכרח מעלה מוסרית בפני עצמה . בין כך ובין כך ספרות המוסר היהודית בימי הביניים ראתה בשתיקה כלי ולא מטרה בפני עצמה . אפשר לקרוא לכך על דרך השאלה "דגם אינטנציונלי" במובן זה שהדיבור נתפס כאובייקט . כלומר תמיד השתיקה היא שתיקה מדיבור או מאירוע אחר ולא שתיקה כשלעצמה . אדם איננו שותק בסתם . בספרות ההגות המוסרית הפסוק "אדם שותק" איננו שכיח . הפסוק הרלבנטי כמעט תמיד הוא "אדם שותק מ . . . " . הוא שותק ממשהו, היכול להיות דיבורים בטלים, פטפוטים בעלמא, דיבורים ללא תכלית, דיבורים כמחוות חברתיות ללא משמעות אינטלקטואלית דהיינו ללא תרומה כלשהי לאידאל השכלתני, דיבורים פוגעניים וכן הלאה . ניתן להגדיר שתיקה ממשהו כ"שתיקה יחסית" במובן שהיא מתייחסת תמיד לדיבור כלשהו . אף בספרות המיסטית, שבה לשתיקה יש משמעות מעבר לשתיקה היחסית, הרי ששתיקה מתייחסת כמעט תמיד למעלת הדיבור הנעשה בלשון הקודש ובאותיות של כתבי ההתגלות . על פי רוב שתיקה בספרות ההגותית המוסרית איננה מצב שבו אדם שלם עם עצמו, מגיע לאיזון פנימי ומכיר את שכבותיו הנפשיות העמוקות ביותר . ...
אל הספר