קונקרטיזציה של המקרא: ציר זמני-מיתי וציר מרחבי-היסטורי

34 מחזות תנכ”יים . בשיחת מחזאים שהתקיימה על הנושא אמר משה שמיר כי עם החומר המקראי עליו להתמודד כמו עם “חומר ממשי” : לשם מה בכלל, המחזה התנכ”י ? למה לכתוב על רקע תנכ”י ? [ . . . ] למה אנו נתלים כל כך בשמות ובסיפורים שאינם פרי יצירתנו ? התשובה היא זו, נדמה לי : גם למרחיקי הלכת, גם למהפכי הכתוב, גם לחופשיים ביותר, דרוש הבסיס התנכ”י הקיים, היציב, הנצחי . לא חיפוש תפאורה, לבוש, אמתלה יש כאן, אלא נהייה כנה לצאת מתוך עצמנו, להבקיע אל מחוץ למעגל היחסים של האני המסוים במקום זמן מסוים [ . . . ] ולצאת ולתת לאני איזה תוקף נוסף, איזה כוח נוסף, על ידי כך שדבר חוזר ומתעצב בתוך גורלה של דמות שקיומה נודע ועומד אובייקטיבית, כאחד ההרים, כחלק מהנוף, מקבל הדבר עצמו משנה כוח, בין עם אתה מזדהה עם הדמות - הסמל ומעלים עצמך בתוכה, ובין אם אתה נאבק עמה וכופה עליה את אישיותך . עצם הטיפול בהוויה 29 בעלת קיום כה עשיר מעניק לך מכוחה . דבריו של יהודה עמיחי באותה שיחה מבהירים כי הקונקרטיזציה מתבטאת ברצון להביא לתוך החיים המודרניים את היציב והקבוע : אנו חוזרים אל החומר התנכ”י ו”משתמשים” בו, כדי שיהיה משהו עתיק, משהו מא...  אל הספר